לא בדיוק הבנתי מה אני עושה. בריאן נראה לי נחמד, וחשבתי שאנחנו אפילו נוכל להיות ידידים, אבל מה שג'יין אמרה עיצבן אותי. היא הייתה חמודה והבנתי שהיא לא ניסתה להעליב, אבל אף פעם לא הייתי חננה.
ג'יין הסתכלה עליי. "את רצינית?"
"אין יותר רצינית ממני," אמרתי, והלכתי לעבר הספרנית.
ג'יין נאנחה. "לפחות שבוע. אם תשרדו שבוע, אני יביא לך מה שתרצי."
חייכתי. "תתכונני להפסיד, יקירה.."
יצאתי מהספרייה יחד עם ג'יין, וגברת אוסוולט באה אליי.
"איימי, אני צריכה לדבר איתך," אמרה גברת אוסוולט. המבט שלה היה לחוץ וג'יין הביטה עליי במבט שואל.
"זה בסדר, לכי לחדר, אני יגיע עוד מעט," אמרתי, והנחתי את הספר שלי בידיה. היא משכה בכתפיה והלכה.
"הגופה שלו נחתה. ההלוויה מחר בבוקר, אני ייתן לך אישור יציאה. את רוצה ללכת?"
נשמתי עמוק. לא ידעתי אם כדאי לי לבזבז שעות לימודים על בקושי שעה שאני יראה כמה מהחברים השיכורים שלו בוכים והמאהבות שלו משתטחות עם הציצים הענקיים שלהן על הארון קבורה. אבל, בכל זאת, הוא אבא שלי.
"בסדר," אמרתי, "אני יכולה להביא איתי מישהו? אני לא רוצה ללכת לבד.."
"ברור, ברור," אמרה גברת אוסוולט, "מי?"
"בריאן קולין," אמרתי. היא נראתה מופתעת. "מה?"
"כלום, כלום," אמרה, "מחר בתשע אני יסיע אותכם, ואני יביא לכם כסף למונית. יש לי שיעור בעשר, אני מצטערת, אם אני ימצא מורה אחר שיסיע אותכם אני יעשה הכל שהוא.."
"זה בסדר, זה בסדר, אני רק אלך לבדוק עם בריאן שהוא מסכים," אמרתי, והלכתי לעבר החדר שלו ושל אמא שלו.
זה אפילו לא היה חדר, זה היה סוג של בית ליד החממות של שיעורי מדעים. דפקתי על הדלת, ובריאן פתח.
"אפשר לדבר?" שאלתי.
"בטח, בטח, בואי תכנסי. רוצה לאכול משהו?" שאל, וסגר אחריי את הדלת.
"לא, זה בסדר. רק רציתי לשאול משהו, וזה בסדר אם תגיד לא," אמרתי, והתיישבתי על הספה.
"מה קרה? את בסדר?" שאל, והניח את ידו על ירכיי.
"לא, פשוט יש מחר לאבא שלי הלוויה, וגברת אוסוולט שאלה אותי אם אני רוצה שמישהו יבוא איתי, ו.. אתה יודע, חשבתי עלייך.."
הוא חייך והסמיק. אלוהים, זה הולך להיות קל יותר משחשבתי.
"ברור, זה בסדר, אני יבוא איתך. באיזה שעה?"
"תשע. בבוקר."
"אוי."
"אם אתה לא יכול זה בסדר, באמת," אמרתי, וקמתי. התקדמתי לעבר הדלת, והוא אחז בידיי.
"באמת, איימי. אני מוכן להפסיק בשבילך שעה, זה בסדר. בשבילך, אני אפילו יפסיד שבוע," אמר, וליטף את הלחי שלי. הוא התקרב אליי, ויכולתי להרגיש את הנשימה שלו עליי.
כמעט המשכתי עם זה.
כמעט התקרבתי אליו גם.
דיאמיט, הוא ממגנט.
"אני.. אני מצטערת, אני חייבת ללכת," אמרתי, ורצתי מעבר לדלת וסגרתי אותה.
אוי אלוהים.
הריח שלו מדהים, והיד שלו כל כך נעימה..
אבל אני חייבת לנצח את ההתערבות המטומטמת הזאת. כי, בואו נודה בזה, אין לי משהו יותר טוב לעשות.
אז אני ימשיך בהתערבות הזאת.
ואני ינצח.
אני מבטיחה.
;){kind=link}