"בריאן ושאניה ביחד?!" שאלתי את ג''יין. היא צחקה.
"שאניה מנסה להיות עם בריאן. אבל הוא לא רוצה אותה. הוא לא רוצה אף אחת. לפעמים אני חושבת שהוא הומו," אמרה, והוציאה ספר היסטוריה.
גם שיעור היסטוריה עבר רגיל. הכל היה יותר מדי קל. שאלות מובנות מדי, בעיות קלות מדי. במדעים בריאן לא היה איתנו. בריאן בכלל לא עניין אותי, אבל מדי פעם הגנבתי אליו מבט. אם השתעממתי, הוא היה מחייך אליי ומעודד אותי. אם אפילו החיוך שלו לא היה מעודד אותי, הפרצוף של בוני עשה את העבודה.
בהפסקת הצהריים היה פשטידה. הכנתי לעצמי ויצאתי לגינה. היה מגרש פוטבוק קטן וכמה עצים, ושלושה או ארבעה ספסלים מפוזרים.
בריאן התיישב לידי.
הוא בא להגיד משהו, וצחקתי.
"מה?"
"סתם, פשוט אני חושבת שאם לא היינו נפגשים ככה היינו יכולים להיות חברים מאוד טובים," אמרתי, והנחתי את הכריך בצד.
"אז אולי נכיר מחדש?" שאל בריאן.
"איך?"
הוא קם והסתובב.
"נעים מאוד, אני בריאן קולין, ואת?"
"איימי אפלין," אמרתי, "נעים מאוד להכיר אותך."
"אז, איימי, מאיפה את?" שאל בריאן והתיישב לידי.
"מצרפת, מפריז."
הוא נראה די מופתע. "אין לך מבטא."
"תתפלא," אמרתי, ודיברתי במבטא צרפתי.
הוא צחק. "אז, איימי, תספרי לי על החיים שלך."
"בטוח?" שאלתי. הוא הנהן.
"אז ההורים שלי התחתנו כשהיו בני חמש עשרה, בעיירה קטנה בצרפת, וברחו לצרפת להקים מאפייה. אחרי שהמאפייה נשרפה וכל הרכוש שלהם כולל אחי הקטן נשרף, הם עברו לבית קטן יותר איתי ועם אחי הגדול. אחי הגדול היה מלא ברגשות אשמה על זה שבחר בי ולא באחי, וברח לאלוהים יודע איפה. לאמא היה ניוון שרירים, והיא מתה לפני כמה ימים, ואחרי זה, כמו שידוע לך אבא שלי התאבד. ואתה?"
הוא נשם עמוק. "אז ההורים שלי התחתנו כשאמא הייתה בת עשרים וחמש ואבא בן ארבעים בעיירה די רחוקה מפה, קרובה ללונדון. אבא הסתבך עם המאפיה, ונרצח מול העיניים שלי. אמא שלי ברחה איתי לעיר קרובה לפה, וחיינו ברחוב. אמא עבדה בזנות ואני הייתי קבצן. בגיל שבע היא התחילה ללמוד הוראה, ועברנו שנינו לגור פה. מאז כבר יש לנו כסף לעבור לדירה, אבל אני כבר לומד פה, אז כשאסיים ללמוד נעבור."
לא יכולתי לדבר. פלטתי אנחה. "אז כנראה שכולנו דפוקים."
הוא חייך והשפיל את מבטו. "ממש לא כולנו. לכולם פה יש הורים מושלמים, יש להם כסף, יש להם מספיק כסף בשביל השכלה ואוכל חם ובית. אני לא לוקח את זה כמובן מאליו. הרבה פה לוקחים. הם אפילו לוקחים את הלימודים האלה כעונש. אני לא חושב ככה. אני זוכר, שכשהייתי בן שבע, והלכתי מאחורי אמא כשניסתה למצוא עבודה, היא לא הצליחה כי לא היה לה כסף להשכלה. אז היא התחילה הכל מאפס. כן, זה היה קשה, ישנו בשירותים בקניון ואכלנו במשך כמה שנים אוכל מתחנות דלק, אבל לאט לאט הצלחנו לחזור לחיות. ואני לא לוקח את הלמידה פה סתם. אני לומד חזק, ואני ימצא עבודה טובה, ואני בחיים לא אישן עם הילדים שלי על רצפה מלא בשתן וקונדומים."
אחזתי בידו. "כיף לך."
"מה?"
"כיף לך. שאמא שלך החליטה להתאפס. אפילו את זה אבא שלי לא עשה. הוא בחר לברוח מזה, להתאבד. אני יודעת שזה קשה, אבל לפחות היה לה ולך את הכוח רצון לשנות. ואתה יודע מה? אני גם אלמד חזק, גם אם אני יהיה פה רק השנה הזאת."
"מה?" שאל בריאן, "תהיי פה רק לשנה?"
נשמתי עמוק. "אבא שלי שילם רק לשנה הזאת. אין לי אחרי זה לאן לחזור. אין לי קרובים בצרפת, ההורים שלי ברחו מכולם. כנראה שייקחו אותי לבית אומנה עד שאני יהיה בגיל המותר, ואז.. טוב, נקווה שיהיה לי את הכוח רצון שלך."
הוא חייך אליי. "אל תדאגי."
"אני נראית לך דואגת?" צחקתי. "אני חיה את עכשיו. כי אם אני יתחיל לדאוג לעתיד, טוב, הוא לא נראה מזהיר במיוחד.."
בריאן הסיט קצוות שיער מפניי. "תמיד יש לך אותי."
אז נכנסתי לכיתה ולמדתי. זה לא היה כזה קשה, בסך הכל סיימתי את המשימות וביקשתי עוד. בסוף החליטו לשלוח אותי לכיתת מתקדמים במדעים וחשבון, כי אין עוד כיתת מתקדמים. כשנגמר הלימודים, חזרתי לחדר.
"מה לעזאזל עשית עם הגוש חרא האנגלי בחדר אוכל?!" צעקה לי ברוק.
"מה?.." שאלתי אותה.
"אוי, באמת. אל תתאהבי לי בו עכשיו. הוא עושה את זה לכולם. גורם לנו להתאהב בו, בביישנות שלו, בנחמדות שלו, ואז כשמנסים להעלות שלב הוא אומר שהתבלבלת בין חברות לאהבה. תחסכי מעצמך את השברון לב הזה, כי אני לא רוצה לשמוע את הבכי שלך בלילות."
קמתי ממיטתי וניגשתי אליה. "ברוק, את נראית לי מאוד נחמדה, אבל אני לא אוהבת אותו ואת גם לא תחליטי של מי אני יהיה חברה."
"מה שתגידי," אמרה ברוק ונשכבה במיטתה, "אני את שלי אמרתי. אל תבואי לבכות לי אחר כך."
"אם אני יבוא לבכות, בטח זה לא יהיה ל.."
"תעזבי אותה, ברוק," אמרה ג'יין כשיצאה מהמקלחת. "אל תתייחסי אליה, היא פשוט התאהבה בו ו.."
"אוי באמת, ג'יין. הוא סתם דוגמן עם מבטא בריטי שאוהב לכבוש בחורות. אני עושה לילדה טובה."
ג'יין נעצה את עינייה בברוק. "עזבתי את זה," אמרה ברוק, ופתחה את מחברת המתמטיקה שלה.
"בואי איתי לספרייה, אני רוצה להשאיל איזה ספר," אמרה לי ג'יין. ירדתי איתה במדרגות ונכנסנו לספרייה. ג'יין הביטה בספרים.
"אני לא חושבת שברוק הייתה צריכה להתנפל עלייך ככה. בריאן נחמד," אמרה.
"ואני גם לא אוהבת אותו," אמרתי.
היא חייכה. "לא כדאי לך להתאהב בו. הוא.. מושלם מדי. יש עוד מליון בנים בבית ספר, תבחרי אחד ממוצע. בנים כמו בריאן לא מתאהבים בבנות כמונו."
"מה זאת אומרת בנות כמונו?" אמרתי, והוצאתי ספר בשם 'אנקת גבהים'.
"את יודעת.. לא הכי יפות, אין להם גוף מושלם, אין להן הרבה חברות.. חננות. אנחנו חננות, איימי, ואין מה לעשות עם זה. בריאן נחמד, אני לא אומרת שלא, אבל בקטע רומנטי.."
חייכתי אליה. "את יודעת מה? אני יוכיח לך שהוא יכול להיות עם מישהי כמונו. הוא יהיה איתי ואת תראי שאנחנו לא חננות. אנחנו יפות ואני חתיכות ואולי אין לנו הרבה חברות, אבל יש לנו חברות טובות במקום מאה בנות שבקושי שיחה אמיתית אחת הם ניהלו. את תראי, ג'יין, וגם ברוק."
ג'יין נאנחה. "בהצלחה, מותק."
השיעור הראשון היה אנגלית. רוב הזמן בהיתי דרך החלון, וכשהמורה שאל אותי שאלות פשוט עניתי. ראיתי את בריאן מזווית העין. כל הבנות מסביבו נמרחו עליו וניסו לגעת בו או לדבר איתו, והוא לא שם לב. ככשאניה נכנסה, באיחור אופנתי של כמעט כל השיעור, היא העיפה את הבחורה שהייתה לידו והתחילה לחבק אותו ולנשק אותו.
"בריאן ושאניה ביחד?!" שאלתי את ג''יין. היא צחקה.
"שאניה מנסה להיות עם בריאן. אבל הוא לא רוצה אותה. הוא לא רוצה אף אחת. לפעמים אני חושבת שהוא הומו," אמרה, והוציאה ספר היסטוריה.
גם שיעור היסטוריה עבר רגיל. הכל היה יותר מדי קל. שאלות מובנות מדי, בעיות קלות מדי. במדעים בריאן לא היה איתנו. בריאן בכלל לא עניין אותי, אבל מדי פעם הגנבתי אליו מבט. אם השתעממתי, הוא היה מחייך אליי ומעודד אותי. אם אפילו החיוך שלו לא היה מעודד אותי, הפרצוף של בוני עשה את העבודה.
בהפסקת הצהריים היה פשטידה. הכנתי לעצמי ויצאתי לגינה. היה מגרש פוטבוק קטן וכמה עצים, ושלושה או ארבעה ספסלים מפוזרים.
בריאן התיישב לידי.
הוא בא להגיד משהו, וצחקתי.
"מה?"
"סתם, פשוט אני חושבת שאם לא היינו נפגשים ככה היינו יכולים להיות חברים מאוד טובים," אמרתי, והנחתי את הכריך בצד.
"אז אולי נכיר מחדש?" שאל בריאן.
"איך?"
הוא קם והסתובב.
"נעים מאוד, אני בריאן קולין, ואת?"
"איימי אפלין," אמרתי, "נעים מאוד להכיר אותך."
"אז, איימי, מאיפה את?" שאל בריאן והתיישב לידי.
"מצרפת, מפריז."
הוא נראה די מופתע. "אין לך מבטא."
"תתפלא," אמרתי, ודיברתי במבטא צרפתי.
הוא צחק. "אז, איימי, תספרי לי על החיים שלך."
"בטוח?" שאלתי. הוא הנהן.
"אז ההורים שלי התחתנו כשהיו בני חמש עשרה, בעיירה קטנה בצרפת, וברחו לצרפת להקים מאפייה. אחרי שהמאפייה נשרפה וכל הרכוש שלהם כולל אחי הקטן נשרף, הם עברו לבית קטן יותר איתי ועם אחי הגדול. אחי הגדול היה מלא ברגשות אשמה על זה שבחר בי ולא באחי, וברח לאלוהים יודע איפה. לאמא היה ניוון שרירים, והיא מתה לפני כמה ימים, ואחרי זה, כמו שידוע לך אבא שלי התאבד. ואתה?"
הוא נשם עמוק. "אז ההורים שלי התחתנו כשאמא הייתה בת עשרים וחמש ואבא בן ארבעים בעיירה די רחוקה מפה, קרובה ללונדון. אבא הסתבך עם המאפיה, ונרצח מול העיניים שלי. אמא שלי ברחה איתי לעיר קרובה לפה, וחיינו ברחוב. אמא עבדה בזנות ואני הייתי קבצן. בגיל שבע היא התחילה ללמוד הוראה, ועברנו שנינו לגור פה. מאז כבר יש לנו כסף לעבור לדירה, אבל אני כבר לומד פה, אז כשאסיים ללמוד נעבור."
לא יכולתי לדבר. פלטתי אנחה. "אז כנראה שכולנו דפוקים."
הוא חייך והשפיל את מבטו. "ממש לא כולנו. לכולם פה יש הורים מושלמים, יש להם כסף, יש להם מספיק כסף בשביל השכלה ואוכל חם ובית. אני לא לוקח את זה כמובן מאליו. הרבה פה לוקחים. הם אפילו לוקחים את הלימודים האלה כעונש. אני לא חושב ככה. אני זוכר, שכשהייתי בן שבע, והלכתי מאחורי אמא כשניסתה למצוא עבודה, היא לא הצליחה כי לא היה לה כסף להשכלה. אז היא התחילה הכל מאפס. כן, זה היה קשה, ישנו בשירותים בקניון ואכלנו במשך כמה שנים אוכל מתחנות דלק, אבל לאט לאט הצלחנו לחזור לחיות. ואני לא לוקח את הלמידה פה סתם. אני לומד חזק, ואני ימצא עבודה טובה, ואני בחיים לא אישן עם הילדים שלי על רצפה מלא בשתן וקונדומים."
אחזתי בידו. "כיף לך."
"מה?"
"כיף לך. שאמא שלך החליטה להתאפס. אפילו את זה אבא שלי לא עשה. הוא בחר לברוח מזה, להתאבד. אני יודעת שזה קשה, אבל לפחות היה לה ולך את הכוח רצון לשנות. ואתה יודע מה? אני גם אלמד חזק, גם אם אני יהיה פה רק השנה הזאת."
"מה?" שאל בריאן, "תהיי פה רק לשנה?"
נשמתי עמוק. "אבא שלי שילם רק לשנה הזאת. אין לי אחרי זה לאן לחזור. אין לי קרובים בצרפת, ההורים שלי ברחו מכולם. כנראה שייקחו אותי לבית אומנה עד שאני יהיה בגיל המותר, ואז.. טוב, נקווה שיהיה לי את הכוח רצון שלך."
הוא חייך אליי. "אל תדאגי."
"אני נראית לך דואגת?" צחקתי. "אני חיה את עכשיו. כי אם אני יתחיל לדאוג לעתיד, טוב, הוא לא נראה מזהיר במיוחד.."
בריאן הסיט קצוות שיער מפניי. "תמיד יש לך אותי."
אז נכנסתי לכיתה ולמדתי. זה לא היה כזה קשה, בסך הכל סיימתי את המשימות וביקשתי עוד. בסוף החליטו לשלוח אותי לכיתת מתקדמים במדעים וחשבון, כי אין עוד כיתת מתקדמים. כשנגמר הלימודים, חזרתי לחדר.
"מה לעזאזל עשית עם הגוש חרא האנגלי בחדר אוכל?!" צעקה לי ברוק.
"מה?.." שאלתי אותה.
"אוי, באמת. אל תתאהבי לי בו עכשיו. הוא עושה את זה לכולם. גורם לנו להתאהב בו, בביישנות שלו, בנחמדות שלו, ואז כשמנסים להעלות שלב הוא אומר שהתבלבלת בין חברות לאהבה. תחסכי מעצמך את השברון לב הזה, כי אני לא רוצה לשמוע את הבכי שלך בלילות."
קמתי ממיטתי וניגשתי אליה. "ברוק, את נראית לי מאוד נחמדה, אבל אני לא אוהבת אותו ואת גם לא תחליטי של מי אני יהיה חברה."
"מה שתגידי," אמרה ברוק ונשכבה במיטתה, "אני את שלי אמרתי. אל תבואי לבכות לי אחר כך."
"אם אני יבוא לבכות, בטח זה לא יהיה ל.."
"תעזבי אותה, ברוק," אמרה ג'יין כשיצאה מהמקלחת. "אל תתייחסי אליה, היא פשוט התאהבה בו ו.."
"אוי באמת, ג'יין. הוא סתם דוגמן עם מבטא בריטי שאוהב לכבוש בחורות. אני עושה לילדה טובה."
ג'יין נעצה את עינייה בברוק. "עזבתי את זה," אמרה ברוק, ופתחה את מחברת המתמטיקה שלה.
"בואי איתי לספרייה, אני רוצה להשאיל איזה ספר," אמרה לי ג'יין. ירדתי איתה במדרגות ונכנסנו לספרייה. ג'יין הביטה בספרים.
"אני לא חושבת שברוק הייתה צריכה להתנפל עלייך ככה. בריאן נחמד," אמרה.
"ואני גם לא אוהבת אותו," אמרתי.
היא חייכה. "לא כדאי לך להתאהב בו. הוא.. מושלם מדי. יש עוד מליון בנים בבית ספר, תבחרי אחד ממוצע. בנים כמו בריאן לא מתאהבים בבנות כמונו."
"מה זאת אומרת בנות כמונו?" אמרתי, והוצאתי ספר בשם 'אנקת גבהים'.
"את יודעת.. לא הכי יפות, אין להם גוף מושלם, אין להן הרבה חברות.. חננות. אנחנו חננות, איימי, ואין מה לעשות עם זה. בריאן נחמד, אני לא אומרת שלא, אבל בקטע רומנטי.."
חייכתי אליה. "את יודעת מה? אני יוכיח לך שהוא יכול להיות עם מישהי כמונו. הוא יהיה איתי ואת תראי שאנחנו לא חננות. אנחנו יפות ואני חתיכות ואולי אין לנו הרבה חברות, אבל יש לנו חברות טובות במקום מאה בנות שבקושי שיחה אמיתית אחת הם ניהלו. את תראי, ג'יין, וגם ברוק."
ג'יין נאנחה. "בהצלחה, מותק."