"טעים לך?"
"כן."
הוא נראה מתוח. הוא זז כל הזמן ורק שיחק עם האוכל בצלחת שלו.
זה מצחיק, איך הכל יכול להשתנות תוך כמה ימים.
הרי זה היה ברור שאמא תמות.
לכולם זה היה ברור, אבל זה עדיין היה מוזר. אולי עצוב.
היא הייתה חולה כל כך הרבה זמן, שכבר חשבנו שהיא תשאר חולה לנצח.
אבל לא. בצהריים כאב לה הראש. היא דאגה לתולת את הכביסה האחרונה שלה, לקרצף את הרצפה, להכין ביף בורגניון ולשים אוכל לכלבה.
ואז היא הלכה לנוח צהריים. והיא קראה לי להצטרף אליה.
ונרדמתי לידה. יכולתי להריח את הריח של הבושם היקר שלה וריח חומרי הניקוי מהידיים שלה.
יכולתי להרגיש את הנשימות שלה.
ואז היא הפסיקה לנשום.
"אל תיקחי את זה כמובן מאליו שאודט בישלה לנו."
"אני לא."
"את יודעת, אודט אישה מאוד עסוקה."
"אני יודעת."
"ויש לה הרבה על הראש, ולמרות זאת.."
"תעצור," אמרתי. הוא נשם עמוק.
"אני שולח אותך לבית ספר באנגליה."
תקעתי את המזלג שלי בעוף.
"זה בית ספר יוקרתי, אל תדאגי. הבנתי שאין לי מה לעשות עם החסכונות פנסיה של אמא שלך, אז.."
"אז החלטת לשלוח אותי לאנגליה?!" צעקתי. ראיתי את המבט שלו בעיניים.
"אני לא יכול לגדל אותך לבד, איימי. את יודעת את זה. אין לנו מספיק כסף. אני יעבוד קשה השנה הזאת, ואחרי זה תחזרי לצרפת. אני מבטיח לך."
"ומה אם אני יגיד לך שאני לא רוצה ללכת?" שאלתי וקמתי מהשולחן.
"אז אני יגיד לך שהטיסה שלך מחר בשבע בערב. תארזי את החפצים שלך."
אז הנה אני, בשבע בערב, על מטוס לאנגליה. קלעתי את השיער שלי לצמה צרפתית, כמו שאמא קלעה לי כשהייתי קטנה. אני זוכרת שתמיד השיער שלי בלט, תמיד הוא היה אחר. השיער של שאר הילדות היה שחר או בלונדיני לבן, ושלי היה בצבע בלונדיני כהה, כמעט זהב. אמא הייתה אומרת לי שזה בגלל שכשאמא ואבא רק התחתנו, הם פתחו מאפייה בקצה הרחוב, וכשאמא הייתה בהריון היא כל הזמן אכלה חלה קלועה בצבע של השיער שלי. מאז תמיד אני מחייכת כשאני עוברת ליד מאפיות.
לידי ישב אמריקאי שמן עם ריח של אוכל מטוגן וזיעה. הוא ניסה לגעת לי בירך. הוא ניסה לחייך אליי. הוא ניסה לדבר איתי.
"תיגע בי שוב ואני יתלוש לך את הביצים."
הוא הביט לי עמוק בעיניים. הוא ראה שזה לא סתם אזהרה. באמת התכוונתי לזה.
לקחתי את הנגן מוזיקה שלי ושמתי אוזניות. לקחתי משכך כאבים, ונרדמתי.
"מיס? מיס? נחתנו, את צריכה לצאת."
המטוס היה ריק. הורדתי את התיק שלי ורצתי לעבר המזוודות. לקחתי את שתי המזוודות שלי ויצאתי משם. ראיתי שלט שכתוב עליו איימי אפלין בכתב מחובר. אישה עם מעיל אדום החזיקה בו, מביטה בשעונה. הלכתי לקנות קפה וניגשתי אליה.
"איימי?" שאלה. הנהנתי. "בואי איתי."
הסתיו באנגליה היה קר. אני הייתי עם מכנסיים קצרים וגופיה, ובחוץ היה גשם.
"מתרגלת לקור של אנגליה, הא?" שאלה האישה במבטא בריטי כשנכנסנו למכוניתה. חייכתי אליה.
"אז, גברת אפלין, מתרגשת?"
"קצת."
היא חייכה אליי. "אז יש לנו כמה חוקים. כמובן שאסור לעשן או לשתות, אסור לקלל, אסור להבריז, אסור להשתמש בטלפונים ניידים, אסור להשתמש במחשבים ניידים, אסורלצאת מהחדרים אחרי שעת כיבוי האורות, אסור להתרועע עם בנים."
"מה מותר?" שאלתי. היא צחקה. אבל הייתי רצינית.
את שאר הדרך עשינו בשתיקה, והחלפנו כמה משפטים מביכים. הגענו לגבעות ולהמון עצים ועיירה קטנה שהשם שלה מאוד אנגלי וקשה לי להגיד אותו.
הגשם פסק.
ואני נכנסתי דרך הדלתות של המבנה הענק הזה.
אבא נשם עמוק.
"טעים לך?"
"כן."
הוא נראה מתוח. הוא זז כל הזמן ורק שיחק עם האוכל בצלחת שלו.
זה מצחיק, איך הכל יכול להשתנות תוך כמה ימים.
הרי זה היה ברור שאמא תמות.
לכולם זה היה ברור, אבל זה עדיין היה מוזר. אולי עצוב.
היא הייתה חולה כל כך הרבה זמן, שכבר חשבנו שהיא תשאר חולה לנצח.
אבל לא. בצהריים כאב לה הראש. היא דאגה לתולת את הכביסה האחרונה שלה, לקרצף את הרצפה, להכין ביף בורגניון ולשים אוכל לכלבה.
ואז היא הלכה לנוח צהריים. והיא קראה לי להצטרף אליה.
ונרדמתי לידה. יכולתי להריח את הריח של הבושם היקר שלה וריח חומרי הניקוי מהידיים שלה.
יכולתי להרגיש את הנשימות שלה.
ואז היא הפסיקה לנשום.
"אל תיקחי את זה כמובן מאליו שאודט בישלה לנו."
"אני לא."
"את יודעת, אודט אישה מאוד עסוקה."
"אני יודעת."
"ויש לה הרבה על הראש, ולמרות זאת.."
"תעצור," אמרתי. הוא נשם עמוק.
"אני שולח אותך לבית ספר באנגליה."
תקעתי את המזלג שלי בעוף.
"זה בית ספר יוקרתי, אל תדאגי. הבנתי שאין לי מה לעשות עם החסכונות פנסיה של אמא שלך, אז.."
"אז החלטת לשלוח אותי לאנגליה?!" צעקתי. ראיתי את המבט שלו בעיניים.
"אני לא יכול לגדל אותך לבד, איימי. את יודעת את זה. אין לנו מספיק כסף. אני יעבוד קשה השנה הזאת, ואחרי זה תחזרי לצרפת. אני מבטיח לך."
"ומה אם אני יגיד לך שאני לא רוצה ללכת?" שאלתי וקמתי מהשולחן.
"אז אני יגיד לך שהטיסה שלך מחר בשבע בערב. תארזי את החפצים שלך."
אז הנה אני, בשבע בערב, על מטוס לאנגליה. קלעתי את השיער שלי לצמה צרפתית, כמו שאמא קלעה לי כשהייתי קטנה. אני זוכרת שתמיד השיער שלי בלט, תמיד הוא היה אחר. השיער של שאר הילדות היה שחר או בלונדיני לבן, ושלי היה בצבע בלונדיני כהה, כמעט זהב. אמא הייתה אומרת לי שזה בגלל שכשאמא ואבא רק התחתנו, הם פתחו מאפייה בקצה הרחוב, וכשאמא הייתה בהריון היא כל הזמן אכלה חלה קלועה בצבע של השיער שלי. מאז תמיד אני מחייכת כשאני עוברת ליד מאפיות.
לידי ישב אמריקאי שמן עם ריח של אוכל מטוגן וזיעה. הוא ניסה לגעת לי בירך. הוא ניסה לחייך אליי. הוא ניסה לדבר איתי.
"תיגע בי שוב ואני יתלוש לך את הביצים."
הוא הביט לי עמוק בעיניים. הוא ראה שזה לא סתם אזהרה. באמת התכוונתי לזה.
לקחתי את הנגן מוזיקה שלי ושמתי אוזניות. לקחתי משכך כאבים, ונרדמתי.
"מיס? מיס? נחתנו, את צריכה לצאת."
המטוס היה ריק. הורדתי את התיק שלי ורצתי לעבר המזוודות. לקחתי את שתי המזוודות שלי ויצאתי משם. ראיתי שלט שכתוב עליו איימי אפלין בכתב מחובר. אישה עם מעיל אדום החזיקה בו, מביטה בשעונה. הלכתי לקנות קפה וניגשתי אליה.
"איימי?" שאלה. הנהנתי. "בואי איתי."
הסתיו באנגליה היה קר. אני הייתי עם מכנסיים קצרים וגופיה, ובחוץ היה גשם.
"מתרגלת לקור של אנגליה, הא?" שאלה האישה במבטא בריטי כשנכנסנו למכוניתה. חייכתי אליה.
"אז, גברת אפלין, מתרגשת?"
"קצת."
היא חייכה אליי. "אז יש לנו כמה חוקים. כמובן שאסור לעשן או לשתות, אסור לקלל, אסור להבריז, אסור להשתמש בטלפונים ניידים, אסור להשתמש במחשבים ניידים, אסורלצאת מהחדרים אחרי שעת כיבוי האורות, אסור להתרועע עם בנים."
"מה מותר?" שאלתי. היא צחקה. אבל הייתי רצינית.
את שאר הדרך עשינו בשתיקה, והחלפנו כמה משפטים מביכים. הגענו לגבעות ולהמון עצים ועיירה קטנה שהשם שלה מאוד אנגלי וקשה לי להגיד אותו.
הגשם פסק.
ואני נכנסתי דרך הדלתות של המבנה הענק הזה.