לא רציתי לבכות לידה. זאת אומרת, זה היה לגיטימי שאני יבכה, הרי עכשיו היא סיפרה לי שאבא שלי התאבד.
"איך הוא עשה את זה?" שאלתי, כשניגבתי את הדמעות.
היא נשמה עמוק. "אני לא יודעת אם זה כדאי.."
נשארתי בשקט. היא הפנתה את מבטה ממני.
"כדור בראש. הוא לא סבל."
הוא היה צריך לסבול. הוא לא יכול היה לגדל אותי אז הוא שלח אותי לפנימייה, ואחרי שהשנה הזאת תגמר מי יודע מה יהיה לי...
"הוא השאיר לך מכתב," אמרה גברת אוסוולט והביאה לי מכתב מודפס. "המקורי היה מלא בדם."
"תודה," אמרתי וקמתי.
"את יכולה ללכת לספרייה. שקט שם. קחי את הזמן," אמרה, והלכה.
הספרייה נראתה מאוד רגועה. העיצוב היה ישן אבל מרגיע, כמו מרק עוף. נשכבתי על ספת בד על יד החלון, והבטתי בחלון. ראיתי את הגשם נוזל. לא ידעתי אם מותר לי לשנוא אותו, הרי תמיד כשאנשים מתים צריכים להיות עצובים ולדאוג ולהתגעגע.
המכתב היה ארוך, ולא היה לי כוח לקרוא את כולו, רק רציתי לישון.
אבל קראתי. בשביל לכבד אותו. הרוב היה על זה שהוא מצטער, ושאין לו מספיק כסף, ושהוא שילם את כל החובות שלו לפני שהוא עשה את זה, ושהוא אוהב אותי.
בולשיט.
אם הוא היה אוהב אותי הוא היה נלחם. אבל לא. הוא החליט לסיים את זה, ולא סתם, אלא עם כדור. שגשם הדרך של לגהנום תהיה נעימה.
התחלתי לבכות.
אני לא יודעת למה, אבל פתאום התכווצתי לכדור ובכיתי. בלי קול.
"את בסדר?" שאל מישהו. קמתי במהירות מהספה. היה לו מבטא בריטי, והוא היה גבוהה. השיער שלו היה בלונדיני, והעור שלו היה מעט שזוף. לידו העור שלי נראה לבן כמו שלג.
"אני מצטערת, אני.. חייבת ללכת," אמרתי, והלכתי ממנו במהירות.
"רגע! חכי!" אמר, ורץ אחריי. עליתי במדרגות במהירות ונכנסתי לחדר.
לא רציתי לדבר על זה עם אף אחד. לא רציתי שירחמו עליי. לא רציתי שיחות נפש. רציתי להעביר את זה. כשיגמר הבית ספר המזורגג הזה אני לא חוזרת לצרפת. בחיים. אני יגור בעיירה פה, ואני יעבוד באיזה מכבסה מזורגגת.
"את בסדר?" שאלה ג'יין. "זה נראה כאילו בכית."
חייכתי אליה. "לא, לא, העיניים שלי עדיין מתרגלות פה לקור. אני עייפה, אני הולכת לישון," אמרתי במהירות ונכנסתי למיטה המאולתרת שלי.
נרדמתי מיד.
"בוקר אור!" אמרה אישה. הרמתי את ראשי. אישה שמנה עם שיער אדום צלצה בפעמון. "ארוחת הבוקר בשמונה וחצי, תתארגנו ובואו, יש ג'לי," אמרה ויצאה.
"מי זאת?" שאלתי.
"זאת המבשלת," אמרה בוני והתמתחה. "היא גם באה לכיבוי האורות והדלקת האורות."
"נו, בנות, קומו, אני רוצה להספיק לאכול לפני השיעור," אמרה ג'יין, ונכנסה לשירותים.
השירותים היו מש מוזרים. בקיר אחד היו ארבעה כיורים ומראה גדולה, ובצד היו ארבעה וילונות, כמו בית חולים. ברוק חייכה.
"לכל אחת יש מקלחת ואסלה משל עצמה," אמרה ברוק והסיטה וילון אחד. מהתקרה נתלה ראש מקלחת, וצמוד לקיר הייתה אסלה.
"לפני המקלחת תכסי את האסלה, שלא יהיה לך הצפה. האמריקאית לא משתמשת בשירותים שלה, היא משתמשת בג'ל הגייני ומגבונים."
"איכס!" אמרתי, והלכתי אל המקלחת האחרונה. חפפת את הראש וצחצחתי שיניים. לבשתי טייץ וחולצה ארוכה וגדולה עליה סמל בית הספר, ונעלתי את נעלי האולסטאר השחורות והישנות שלי. שמתי שפתון שקוף, כי השפתיים שלי היו יבשות, ויצאתי החוצה.
"נו, תזדרזו, אני רוצה לאכול כבר ג'לי!" אמרה בוני, ועמדה ליד הדלת.
"למה את לא הולכת לבד?" שאלתי, והשפרצתי על עצמי את הבושם שאמא קנתה לי ליום הולדת לפני כמה שנים.
"אני מתביישת."
"אני אבוא איתך," אמרתי, "בדיוק סיימתי להתארגן."
ירדנו באיטיות. "רוב הפרינססות פה באות עשר דקות לפני שהחדר אוכל נסגר, שיהיה להם תירוץ לאיחור. אבל אני אוהבת אוכל, אז לא משנה לי אם אני יקדים," צחקה בוני. נכנסנו לחדר האוכל, ובוני הביאה לנו צלחות. היא לקחה ביצת עין, נקניקיה, בייקון, סלט וג'לי. אני לקחתי סלט וביצת עין, ואכלתי רק את הלבן, כי לא הייתי רעבה.
"למה גברת אוסוולט קראה לך אתמול?" שאלה בוני.
"אממ.. סתם, היא רצתה לשאול אם אני מתאקלמת," אמרתי, והכנסתי את כל הביצה בביס.
"תרגעי עם האוכל, שלא תחנקי פה. אף אחד לא יודע לעשות פה היימליך."
התחלתי לצחוק. כל ההתנהגות של בוני הצחיקה אותי. בוני גם צחקה, אני לא יודעת למה. כנראה הרגישה במבוכה ממני.
"את דווקא נראית לי בסדר, איימי," אמרה בוני. "איימי. זה לא שם אנגלי?"
"זה אומר אהובה בצרפתית," אמרתי, ושתיתי מהמים.
ואז ראיתי את הנער מאתמול נכנס אל חדר האוכל. המים נתקעו לי בגרון.
בוני הביטה בי מוזר, ואז הסתכלה מאחוריה. "איימי מאוהבת?" שאלה.
"רק אתמול הגעתי לפה!" אמרתי. "מי זה בכלל?"
בוני חייכה והכניסה לפיה כף גדושה של ג'לי. "הבן של המורה למדעים. הוא גם קפטן של קבוצת הפוטבול פה. כל הבנות מזילות עליו ריר, אבל הוא ביישן, הוא לא מודע לעצמו. דווקא נחמד, דיברתי איתו פעם בשיעור חשבון, הוא עזר לי להבין איזה משוואה אחת."
"עשית לי חשק לג'לי," אמרתי, כשראיתי שהוא מתקרב אליי.
"תקחי את הג'לי פטל!" אמרה. לעזאזל. למה היא הייתה חייבת לצעוק את זה?
לקחתי כפית וג'לי. "למה את מתחמקת ממני?" שאל.
"אני לא מכירה אותך," אמרתי.
הוא נשם עמוק ולקח צעד אחורה.
"אל תדאגי. אני לא נושך. את יכולה ללכת אם את רוצה."
נאנחתי ושמתי את הג'לי על השולחן. "מה אתה רוצה?"
הוא הוציא מכיסו את המכתב. "שכחת את זה על הספה."
לקחתי את זה ממנו במהירות. "אתה קראת את זה."
"לא, מה פתא.."
"נו, באמת! אני יודעת שאתה כן!" אמרתי ואחזתי את ראשי בידי.
"גם אם כן, אין לך שום סיבה להתבייש בזה.."
"זה לא קשור! אני בכלל לא יודעת את השם שלך," אמרתי.
"דילן."
נשמתי עמוק.
"תקשיב, אני מצטערת שהייתי ככה, פשוט אני לא רוצה שאף אחד יידע. לא בא לי להכנס לזה."
"אל תדאגי, שפתיי חתומות," אמר דילן. חייכתי אליו. "אבל אם את צריכה מישהו לדבר איתו.."
חייכתי שוב, ולקחתי את הג'לי. ברוק וג'יין כבר התיישבו בשולחן, והגניבו אליי מבטים. המשכתי ללכת.
"רגע!" אמר.
"מה?" שאלתי, והסתובבתי.
"איך קוראים לך?"
"איימי. נעים להכיר."
;){kind=link}