התנערתי מהמחשבות ופתחתי את דלתות העץ. הלובי היה ריק, וזה היה נראה לי כמו בית מתוך סרט אימה גרוע משנות השישים.
"כולם בחדרים," אמרה האישה. "בואי, אני יראה לך את החדר, תחליפי בגדים," אמרה, ועלתה במדרגות. הקול של העקבים שלה היה כמו סכינים במוח שלי. הגענו לקומה השלישית. "זה קומה בנים קומה בנות," אמרה, ונכנסה לחדר עם המספר 51. היא הוציאה מכיסה מפתח מברזל, וסובבה אותו בחור המנעול.
"מה לעז.." אמרה האישה.
"מה קרה?" שאלתי.
"למה שאניה פה?!" אמרה האישה בקול, והדליקה את האור.
"אמרו לנו שכשאיזה ילדה תחזור לבית שלה היא תלך לחדר שלה, אבל עד אז היא תישן אצלנו, גברת אוסוולט."
גברת אוסוולט שמה את ידה על מצחה. נכנסתי לחדר. היו שלוש מיטות ליד הקיר ממול, שעל יד כל מיטה יש ארון קטן צמוד, עליו הן שמו את חפציהן. שאניה ישנה רחוק מהן, עם כיסוי עיניים וורוד ומצעים מנומרים. ראיתי שעל יד המיטה האחרונה יש חלון די גדול, עם אדן חלון עליו הן שמו כריות.
"אני יכולה לישון שם," אמרתי, והצבעתי על החלון.
"אל תדברי שטויות, איימי," אמרה גברת אוסוולט, והפנתה את מבטי ממני.
"אני לא מדברת שטויות, גברת אוסוולט. כשגרתי בצרפת ישנתי על אדן החלון."
"באמת?" שאלה הילדה שישנה צמוד לקיר.
חייכתי אליה. "כן. הוא היה עם נוף למגדל אייפל, ובערב חג המולד הוא היה נוצץ."
"איך קוראים לך?" שאלה הילדה שישנה ליד החלון.
"איימי."
"היי איימי. זאת בוני, ברוק ואני ג'יין. אל תדאגי, גברת אוסוולט, שאניה ישנה עם שלושה מזרנים, אני חושבת שהיא תסתדר בלי אחד."
שאניה הישירה מבט לג'יין.
"נפלא!" אמרה גברת אוסוולט, "שאניה, תביאי לאיימי מזרן אחד.
שאניה קמה והביאה לי את המזרן התחתון ביותר, שכבר לא היה יכול להיות מכוסה במצעים המנומרים שלה. ג'יין קמה לעזור לי. "חכי רגע," אמרה, ושמה משקפיים. היא נראתה ממש אנגליה. השיער הבלונדיני שלה היה חלק והגיע בדיוק לכתפיים, הגבות שלה היו מרוטות בצורה הכי סימטרית, לפיג'מה שלה אפילו לא היה קמט אחד ואפילו הנמשים שעל אפה נראו כמו חיילים במסדר.
"אז, איימי, את לא אמריקאית מתנשאת?" שאלה ברוק כשסיימנו לשים את המזרן על החלון.
הבטתי על ברוק. "אל תדאגי, יש לה אוזניות," חייכה ברוק.
"אני בכלל מצרפת," חייכתי.
"ידעתי!" צעקה בוני. לבוני היה שיער ג'ינג'י מתולתל ונפוח, שהיה אסוף בשתי קוקיות מנופחות. ברוק הייתה שזופה, עם שיער חום חלק שהגיע לה קצת אחרי הכתפיים.
סידרתי לעצמי מצעים והוצאתי מהמזוודה פיג'מה.
"קחי את הארון של שאניה, היא לא משתמשת בו בגלל שהיא חושבת שיש שם חיידקים אנגליים."
צחקתי וגררתי את הארון ליד החלון. התחלתי לארגן את בגדיי בארון.
"הצמה שלך יפה," אמרה בוני.
"תודה," חייכתי אליה, "אמא שלי לימדה אותי."
"אמא שלך מוכשרת," חייכה ברוק. "כל מה שאמא שלי לימדה אותי זה.."
"ברוק!" אמרה ג'יין בקול רם. "לא עכשיו."
ברוק חייכה. היא נראתה כמו הדמויות הרעות בסרטים מצויירים, אבל בקטע טוב. היא התנהגה כמו ג'סיקה ראביט.
בוני התנהגה כמו ילדה טובה ותמימה. כנראה זה מה שהיא.
ג'יין התנהגה.. אני לא יכולה להסביר. היה לה גם תמימות כמו בוני, וגם קצת התנהגות כמו של ברוק. אבל היא הייתה חמודה. מאוד.
שאניה כבר נחרה. "אם את לא אוהבת לשמוע פילים בלילה, קחי אטמי אוזניים," אמרה ברוק, וזרקה לעברי.
"זה בסדר, אם שרדתי את אבא שלי.." אמרתי, אך לפתע הדלת נפתחה. גברת אוסוולט נכנסה.
"איימי, אני צריכה אותך. עכשיו," אמרה, והלכה במהירות מהדלת. שמתי במהירות כפכפים וסוודר והלכתי לעברה. ירדנו במדרגות במהרה והגענו אל חדר האוכל.
"אני לא רציתי להיות זאת שאומרת לך את זה, איימי, באמת. אני כל כך מצטערת. סידרנו את זה שתשארי עד סוף שנה, אין לך מה לדאוג. ואני מבטיחה לך, אחרי זה אישית אני אדאג לך.."
התחלתי לרעוד. גברת אוסוולט אחזה בכתפיי. ידעתי מה היא הולכת להגיד.
"לא, לא, לא, לא.." אמרתי, והרגשתי איך הדמעות שלי יוצאות החוצה.
"הוא רצה להקבר באנגליה, בעיר שהוא נולד. זה מרחק של עשרים דקות מפה. אני מצטערת, איימי, באמת שאני מצטערת.."
;){kind=link}